סוקרטס, מגדולי הכדורגלנים הברזילאים שהלך לעולמו השבוע, ייזכר בגלל סיבות רבות. יש מי שיזכור את האלגנטיות, המנהיגות והכריזמה שלו על המגרש ואולי את העקבים היפים והבעיטות המדויקות. יש מי שיזכור אותו דווקא כאחד מגדולי הלוזרים בהיסטוריה – מנהיגה של הנבחרת הכי טובה שלא זכתה במונדיאל, ברזיל 1982, ואולי הברזילאי הגדול בכל הזמנים שפרש ללא גביע עולמי. ורבים אחרים יזכרו את הדמות הבלתי רגילה שהיה מחוץ למגרש, שכמותה כבר אין ולא יהיה בכדורגל של היום – רופא בהשכלתו, אוטודידקט, סוציאליסט, בוהמיין ששתה ועישן עד שמת כתוצאה מהרגלים אלה בגיל 57.
אך האמת היא שאם יש משהו שראוי לזכור את השחקן הענק הזה, במיוחד בישראל של ימינו, זהו ניסוי חברתי-פוליטי נועז ומרתק שסוקרטס יזם בעיצומה של הדיקטטורה הברזילאית. סוקרטס הוביל את שחקני ועובדי קבוצת קורינתיאנס הגדולה מסאו פאולו, למרוד בתרבות הניהול הרודנית והמדכאת שהיתה נהוגה בכדורגל הברזילאי אז ומעבר לשיטת ניהול עצמי דמוקרטית של המועדון. בימינו זה עשוי להישמע כמו עוד מרד של כדורגלנים מתוסכלים – אך בתחילת שנות השמונים, בתקופת הדיקטטורה הצבאית, היה מדובר בצעד נועז וחסר תקדים, שקרא תיגר על תפיסת העולם והמרקם החברתי העדין של החברה הברזילאית כולה.
תחת הנהגתו, הצביעו השחקנים ושאר עובדי המועדון על כל פעולה וסוגייה יום-יומית. לכולם היתה זכות הצבעה והשפעה שווה – החל מנשיא המועדון דרך גדול הכוכבים וכלה באפסנאי. שיאה של המחאה התרחש ב-1982, מספר חודשים לאחר המונדיאל העצוב ההוא וימים לפני הבחירות הרב מפלגתיות הראשונות של הדיקטטורה. הדיקטטורה הצבאית של ברזיל שלטה במדינת הענק מ-1964 ובתחילת שנות השמונים התחילה לאבד מכוחה. ראשי הדיקטטורה הבטיחו כבר להתחיל תהליך של דמוקרטיזציה אך מתנגדים מתוך הצבא ביצעו שורה של פיגועים במטרה לערער את יציבות המשטרה ולעצור את התהליך.
להמשיך לקרוא ←
