אין זמן הולם יותר מימים אלו של מהפכות דמוקרטיות בעולם הערבי, על מנת להחזיר את כל אוצרות התרבות והארכיאולוגיה למקומות מהם נגזלו. ולא מדובר במאבק על הון סימבולי או כבוד לאומי בלבד
פסל נפרטיטי במוזיאון בברלין. צילום: Claudio_deste_, cc by-nc
"למי שייכים אוצרות תרבות: לארצות שבהן התגלו או למדינות המערב שבהן הם מוצגות כיום?", שאל משה גלעד בכתבתו הנרחבת לפני שבועיים בגלריה. על פי גלעד, על אף שבשנים האחרונות קיימת מגמה בינלאומית של החזרת אוצרות תרבות, אמנות והיסטוריה ארכיאולוגיים ממוזיאונים במערב לתרבויות העתיקות בהן נוצרו לפני מאות שנים, המהפכות האחרונות בעולם הערבי ובייחוד במצרים, העלו חשש לבטחונם של המוצגים וגרמו למומחים רבים ברחבי העולם לקרוא לעצירת תהליך ההחזרה ולהמשיך ולהציג אותם בהיכלי הארכיאולוגיה של לונדון, פאריס, בוסטון ושאר בירות המערב.
ניכר בדבריהם של מומחי הארכיאולוגיה המכובדים כי הם מפחדים. לטענתם מדובר בפחד מפני בזיזת המוצגים על ידי ההמון הזועם והנבער –למען שלום האוצרות ושימור ההיסטוריה והתרבות. אך ברור כי הפחד הגדול שלהם אינו רק ואפילו בעיקר מפני פגיעה פיזית או שוד של המוצגים. הפחד הגדול נובע מכך שלראשונה מזה מאות בשנים, עמים שמקורם בתרבויות העתיקות והחשובות בתבל – כמו במצרים למשל, עושים מעשה ומקימים לעצמם ממשלים עממיים ודמוקרטיים שמייצגים את האינטרס האמיתי של הציבור הרחב ופועלים למענו. עידן העסקאות האפלות עם רודנים מושחתים ואנוכיים עומד להגיע לקיצו. חלפו להם הימים הקולוניאלים והפוסט-קולוניאלים בהם כוחות זרים עשו יד אחת עם אליטות מושחתות בשביל לשים יד על אוצרות תרבות ומשאבי טבע לאומיים. מדובר בחדשות רעות מאוד בעבור האליטות של האקדמיה, הכלכלה והתיירות במערב, אשר במשך יותר ממאה שנים פיתחו תעשייה משגשגת סביב מוצגים כמו אבן הרוזטה, פסל המלכה נפרטיטי, עתיקות הפרטנון וממצאי המאצ'ו פיצ'ו – על חשבון האינטרסים של העמים להם הם שייכים.
בניגוד לפסיקתו של גלעד כאילו "גאווה לאומית ורצון לפאר את התרבות המקומית" עומדים בבסיס התביעות להחזרת המוצגים, האמת עכשווית ומוחשית הרבה יותר. לא מדובר במאבק על הון סימבולי או כבוד לאומי בלבד. המוצגים הארכיאולוגים הם נכס תרבותי היסטורי ומדעי, ראשית של המקום והעם שיצר אותם ולאחר מכן של האנושות כולה. אך מעבר לכך הם גם נכס כלכלי ומנוף פוטנציאלי לשגשוג ופיתוח לאומי בתחומים רבים ובעיקר בכלכלה, בתיירות ובמחקר המדעי. אחד המומחים צוטט בכתבה כשהוא אומר כי השבת העתיקות "תמחוק את 200 השנים האחרונות מההיסטוריה שלהם". אך כאשר מדובר בהיסטוריה של גזל, ניצול ודיכוי תרבותי וכלכלי, ראוי כי היא תמחק ותכתב מחדש למען האינטרס של היוצרים והבעלים האמיתיים של אותם ממצאים יקרי ערך.
השיח סביב גורלן של אוצרות תרבות שנגזלו במשך מאות שנים על ידי האימפריות הקולוניאליות מבליט עד כמה האימפריאליזם והדיכוי כלפי העולם המתפתח קיימם גם כיום, שנים רבות לאחר שמרבית המושבות זכו לעצמאות. מדהים לראות כיצד ההתנגדות להשבת הממצאים מתעצמת ועולה דווקא כאשר הבעלים המקוריים והאמיתיים שלה מבצעים הפיכה עממית שמטרתה דמוקרטיה ומפילים רודן מושחת. האמת היא שאין זמן נכון והולם יותר מימים אלו בשביל להחזיר את כל אוצרות התרבות והארכיאולוגיה למקומות אליהם הם שייכים. בטענות הגורסות כי חוסר היציבות והביטחון במדינות העולם המתפתח לא מאפשרות את החזרת המוצגים יש ציניות וצביעות רבה – וזאת משום שגזל העתיקות ובעיקר הניצול וההתערבות הזרה במדינות הללו לאורך השנים הם אלו שהותירו אותן במצב של תת פיתוח ונחיתות כלכלית ופוליטית.
צודקים המומחים השונים שטוענים כי הערך התרבותי וההיסטורי של המוצגים חוצה גבולות ולא מוגבל לעם כזה או אחר. ודווקא מסיבה זו רצוי וחובה על הקהילה הבינלאומית להתערב בסוגייה זו ולפעול – גם בבתי הדין הבינלאומיים אם צריך – בשביל להחזיר אותם לבעליהם. אך מעבר לכך חובתה של הקהילה והארגונים הבינלאומיים דוגמת אונסק"ו – לדאוג לשלומם ולשימורם של המוצגים, ולהזרים את המימון והמשאבים בשביל לדאוג לשלומם גם בתקופת המעבר וההתפתחות של המשטרים הדמוקרטיים המקומיים, לא רק בשביל הצדק ההיסטורי אלא גם בשביל עתידם של העמים שנשדדו במשך שנים. עד שיום זה יבוא, השאלה שיש לשאול לגבי הבעלות על הממצאים היא האם הם שייכים לתרבויות בהם התגלו – או לעמים אשר שדדו וגזלו אותם? ולכך יש תשובה אחת ברורה.
פורסם גם בעוקץ
