למרות הדמיון המסוים בין קובה למצרים, נראה כי אפקט הדומינו המהפכני של העולם הערבי לא יגיע עד הקריבים בקרוב. ובכל זאת, המלחמה על עתידה של קובה מתחוללת כבר כעת באינטרנט המקומי
חברות תנועת הגברות בלבן צועדות למען שחרור אסירים בהוואנה בשנה שעברה
בתחילה זה נשמע הגיוני, אפילו מסקרן. אבן הדומינו הבאה בשרשרת המהפכות הפנטסטיות שמבעירות את העולם הערבי ממרוקו ולוב ועד בחריין תיפול במקום הרחוק והשונה ביותר – קובה. לאחר 52 שנות משטר קומוניסטי של מפלגה אחת ואפילו יותר שנים של העדר דמוקרטיה באי יקומו גם הצעירים הקובנים בדומה לחבריהם בקהיר וטוניס ויארגנו באמצעות הפייסבוק מהפכה קריבית בניחוח ערבי. תשתית עניפה של בלוגרים מתנגדי משטר ומצייצי טוויטר פעילים כבר יש שם מזמן ועל פי המסורת המהפכנית הטרייה של 2011 היה מי שאפילו הזדרז ופתח עמוד פייסבוק "למען התקוממות עממית בקובה" שגם קבע טווח זמן ברור – בין ה-21 ל-26 בפברואר – לסדרה של הפגנות המוניות ברחבי קובה וסביב העולם.
התמונה בעמוד הפייסבוק למען הפגנות בקובה
אך כעת, 24 שעות לפני שעת האפס, כבר די ברור כי היוזמה הקובנית היא לא המשך טבעי ואותנטי של ההתקוממויות ברחבי העולם הערבי וסביר להניח שהיא תנחל כישלון חרוץ. מעבר לעובדה כי כרגע רק 4000 בני אדם הצטרפו לעמוד – מספר זעום לכל הדעות, צפייה וקריאה בחומרים שהועלו לעמוד ובלוגים קשורים מגלה כי כלל לא מדובר ביוזמה של צעירים שוחרי דמוקרטיה על האי, אלא בעוד נסיון של קהילת הגולים העשירה והפעלתנית לערער את היציבות על האי ולקרב את היום בו קסטרו יפול והם יוכלו לחזור. למעשה מדובר ביוזמה צינית למדי, אולי אפילו בגיבוי ותמיכה של הממשל האמריקאי, שעושה שימוש ברטוריקה ובטקטיקה של המהפכנים הצעירים במצרים בשביל ליצור מראית עין של מצב דומה בקובה ולהתחיל גל של מחאות, ללא בסיס מקומי אמיתי.
ובכל זאת, הדי המהפכות במצרים וטוניסיה נשמעו היטב גם בקובה ועוררו תקוות ופנטזיות בקרב בלוגרים ופעילי רשת רבים שחיים באי ומדווחים באופן קבוע על הפרות זכויות האדם ועל המאבק שלהם למען דמוקרטיה. העניין הרב שבלוגרים כמו יואני סאנצ'ס גילו בארועים במצרים נובע מנקודות דמיון רבות שקיימות בין שתי המדינות – תקופה של עשרות שנים ללא דמוקרטיה או בחירות חופשיות, חברה שהיא בחלקה כפרית וחקלאית וברובה מאוד ענייה ושכבה של צעירים מעודכנים שמחוברים לקהילה הבינלאומית וחותרים לעתיד שונה בעבור עמם ומדינתם. בשנתיים האחרונות קיימת התעוררות של ממש בקרב מתנגדי משטר על האי שמדווחים עליה ברשתות החברתיות ובבלוגים (שסיקרתי בהארץ בעבר). תנועת הנשים בלבן (נשות אסירים פוליטיים) מקיימת הפגנות קטנות אך חסרות תקדים ברחובות הוואנה ואסירים פוליטיים רבים מקיימים שביתות רעב מתוקשרות. אחד מהם, גיירמו פארינאס, אף זכה לאחרונה בפרס סחרוב לזכויות אדם של האיחוד האירופי.
יואני סאנצ'ס, הבלוגרית המובילה בקובה, זכתה בעשרות פרסים ברחבי העולם על כתיבתה
עם זאת קיימים גם לא מעט הבדלים שיקשו על שחזור הארועים והרשת מלאה במאמרים שמסבירים למה זה לא יקרה. בניגוד למצרים, בקובה לא תמצאו רבים מסימני ההיכר של דמוקרטיה – אחוז החדירה של האינטרנט בקובה הוא מהנמוכים בעולם, גם בגלל חסימות של המשטר (רק לאחרונה אפשרו לגולשים בקובה לבקר בבלוג של יואני סאנצ'ס, אחת הכותבות החשובות והמוערכות בקובה ובעולם בכלל) ובעיקר בגלל אחוז מאוד נמוך של אזרחים בעלי מחשב, לא קיימות מפלגות או תנועות אופוזיציה, אין תקשורת עצמאית בכלל ואין גם אליטות עסקיות או אינטלקטואליות שאינן חלק אינטגרלי מהמשטר והצבא. השליטים והצבא הם אחד – בניגוד למצב במצרים ובטורקיה למשל, שם הצבא הוא מעין כוח מאזן או מרסן למקרים בו השליטים יוצאים משליטה.
אך מעבר למגבלות הדמוקרטיות והטכנולוגיות, גם קיימים הבדלים מסוג אחר שמונעים את המהפכה הדמוקרטית – קובה נמצאת בעיצומו של תהליך ושינוי שהחל עם עלייתו של ראול קסטרו לשלטון במקום פידל. נעשו באי שינויים כלכליים רבים, קיים מרווח רב יותר לבעלות פרטית על עסקים, צומצם מספר עובדי הציבור ונעשו הקלות משמעותיות למען הצלחת ענף התיירות. אזרחים רבים בקובה עדיין מאמינים באידיאולוגיה הקסטרואיסטית ויש להם גם סיבות – רמת החינוך והבריאות באי היא עדיין בין הגבוהות בעולם והפערים החברתיים בין הקטנים, בטח ביחס לשכנה הגדולה בצפון אמריקה. ואם כבר מזכירים אותה, ייתכן ודווקא היחס האמריקאי לקובה הוא דווקא מחסום לדמוקרטיזציה שלה. היא האויב הגדול שמאחד את הקובנים ומצדיק את המשך המשטר של קסטרו במתכונתו הנוכחית. ההתעקשות הבלתי מובנת שלה להמשיך את האמברגו והנסיונות הבלתי פוסקים להתערב בענייני האי גורמים לרבים לחשוב שיש משהו בדברי האחים קסטרו לגבי הצורך להישמר מפני האויב הגדול. תוסיפו לכך את הקהילה הקובנית הגולה שמלבה את האש ומצהירה על רצונה להחזיר לעצמה נכסים שהשאירה מאחורה בקובה ותקבלו תמונה מורכבת ורבת פנים – הרבה יותר מאשר בדיקטטורות המדכאות והנחשלות של העולם הערבי.
ככל הנראה אבני הדומינו של העולם הערבי לא יגיעו עד הקריביים בימים הקרובים אך כבר כעת ברור כי האינטרנט והרשתות החברתיות הולכים ותופסים גם בקובה וסביבה מקום משמעותי והם למעשה זירת המאבק החדשה בין שלל הכוחות הפעילים שם. קסטרו הצליח לשמור על קובה בניתוק יחסי מן העולם (במובנים רבים) במשך עשרות שנים, אך נראה כי ימיהם של החסימות והצנזורה הקפדנית על האינטרנט בקובה ספורים. אובמה הצהיר מספר פעמים כי בכוונתו להקל את הלחץ על קובה ולשנות את המדיניות כלפיה אך בנושא האינטרנט ברור כי וושינגטון עושה מאמצים לעקוף את המדיניות של האחים קסטרו ולאפשר לאזרחים הקובנים גלישה חופשית באמצעים טכנולוגיים מתוחכמים, כפי שהילארי קלינטון חשפה שבכוונת וושינגטון לעשות במדינות רבות ברחבי העולם שחוסמות את הגלישה. מצד שני כוחות הביטחון הקובניים ממשיכים לעצור ולכלוא אזרחים קובניים וזרים שנחשדים בנסיון לפתח ולשכלל את הרשת באי (רק לאחרונה נעצר אמריקאי שתרם מחשבים לקהילה היהודית המקומית).
הדוגמה האחרונה והמרתקת ביותר למלחמה הקיברנטית שמתחוללת כבר כעת בקובה הוא סרטון בשם "משטרת הסייבר של קובה" שהודלף לרשת לפני 20 יום ונראה בו מומחה אינטרנט קובני המרצה בפני כוחות הביטחון המקומיים על המתקפה האינטרנטית המסוכנת שמתחוללת כעת נגד קובה באמצעות בלוגים, טוויטר ורשתות חברתיות נוספות על ידי בלוגרים "אנטי-מהפכניים" שמקבלים תמיכה ומימון מארה"ב ומדינות נוספות. המרצה, שזוהה מאז חשיפת הסרטון כקצין קובני, מפרט במשך 53 דקות את שמותיהם של עשרות בלוגים קובנים ידועים (כמו של יואני סאנצ'ס וקלאודיה קאדלו) ומבהיר כי המתקפה שלהם היא הגרסה המודרנית למפרץ החזירים והיא מסוכנת יותר מפעילות חתרנית מסורתית כפי שהכירו אותה עד היום. מול הבלוגים האלטרנטיביים והעצמאיים הללו הוקמה בקובה בשנתיים האחרונות רשת עניפה של מאות בלוגים "מהפכניים" שנאמנים למשטר של קסטרו ומציירים תמונה הפוכה מזו של הבלוגים העצמאיים שמתלוננים על הפרת זכויות האדם במדינה ומציגים אותה באור שלילי. לעת עתה מרבית הקובנים לא זוכים לקרוא אף אחד מן הבלוגים הללו וגם לא להיחשף לציוצים או ללייקים שבמרבית העולם הפכו לדבר שבשגרה. כבר שנים שטוענים כי כל עוד קסטרו בחיים לא יפול השלטון, כעת נותר לראות האם אגרוף הברזל ימשיך לחנוק את האינטרנט המקומי או יאפשר לצעירים שביב של תקווה לשינוי, כפי שראו לנגד עיניהם בעולם הערבי לאחרונה.
הגיע הזמן להחזיר את הכוח לידינו
