מעטים בישראל שמעו על מותה של הזמרת יוצאת הדופן להסה דה סלה בשבוע שעבר. להסה, שנהגה להשתמש בשמה הפרטי בלבד, חיה חיים מאוד מיוחדים ונפרדה מהעולם הזה ביום הראשון של העשור השני באלף השלישי כשהיא בת 37 בלבד. במשך 21 חודשים היא נאבקה בסרטן השד ובסופו של דבר גופה קטן המימדים נכנע והותיר אחריו נשמה גדולה והמון מעריצים ברחבי העולם. להסה סיימה את חייה הקצרים במונטריאול, שם היה ביתה בשנים האחרונות, אך אם יש משהו שמאפיין את חייה ואת יצירתה יותר מכל אלו, הנדודים האינסופיים וניתוץ הגבולות הגיאוגרפיים, התרבותיים והלאומיים.
הנדודים הבלתי פוסקים היו ביתה הראשון והאמיתי של להסה. היא נולדה להורים היפים – אב מקסיקני ואם אמריקאית – במדינת ניו יורק, אבל את כל שנות ילדותה והתבגרותה בילתה באוטובוס בית ספר צהוב שהוריה הסבו לבית נייד, בו הם
La Llorona. אלבום הבכורה
נעו ונדו הלוך ושוב בין מדינות שונות בארה"ב ובין מקסיקו הגדולה. הם קראו לה על שם הבירה הטיבטית הקדושה. עם שלוש אחיות על אוטובוס צהוב, היא בגרה והתחנכה דרך המסעות, החוויות והעשייה היצירתית והמוזיקלית, שלדבריה "לימדה אותה ללכת אחרי הלב, למצוא את הדרך שלי, להיות מקורית". בחיי הנדודים להסה ספגה הרבה תרבות, מסורת וצלילים וכאשר התפתחה לזמרת ולמוזיקאית היה זה אך טבעי שיצירתה תשלב מסורות מוזיקליות שונות ורבות ותיצור מארג רב-תרבותי שנע בין צלילי פלמנקו צועניים-ספרדיים, שירי עם מקסיקנים, בלוז אמריקאי דרומי-אלטרנטיבי והשפעות של רוק אוונגרדי. שנים מאוחר יותר, לאחר שנבהלה מההצלחה המפתיעה של אלבום הבכורה שלה, היא ברחה לקרקס שאחיותיה הקימו ונדדה איתן שוב במשך תקופה – עד שיצא מתוכה אלבומה השני המבריק.
בחייה הקצרים להסה הספיקה לשחרר שלושה אלבומים בלבד והצטרפה לפנתיאון הקדוש של מוזיקאים גדולים שהסתלקו מכאן והשאירו אחריהם רק טעימה מהכישרון הענק שלהם והרבה טעם של עוד. למרות שזכתה בפרסים רבים ברחבי העולם להסה נשארה סוג של סוד ליודעי דבר בלבד. שמה לא הופיע בכלי התקשורת העולמיים המרכזיים והאלבומים שלה
The Living Road. "בין אלבומי העשור"
הצליחו מאוד (מכרו ביחד יותר ממיליון עותקים) אך בכל זאת נשארו סוג של מוצר תרבותי איכותי לשוליים. אולי זה בגלל שהיא היתה אאוטסיידרית נצחית ולא השתייכה לאף מעגל ברנז'אי ברור והיא בחרה לשיר בשלוש שפות שונות (ספרדית אנגלית וצרפתית) ואולי בגלל שהיצירה שלה מאז ומעולם היתה מאוד קשה לקיטלוג. בלת ברירה היא סווגה כ"מוזיקאית עולם", אותה הגדרה מטופשת וריקה מתוכן.
משלל ההספדים שנכתבו עליה בעיתונים הגדולים בעולם ניתן לקבל קצהו של מושג לגבי הייחוד והעושר של יצירתה – משווים אותה לאלילת השנסון הצרפתית אדית פיאף אך גם לסנדק של הפולק האלטרנטיבי האמריקאי טום ווייטס – לצד אלילי פלמנקו ספרדיים וזמרי רנצ'רה מקסיקאיים ידועים. קולה המעושן והמחוספס שידר ניגוד מענג של רוך וקושי, עונג ועצב, שגישרו בין המקומות הרבים בהם נדדה במהלך חייה הקצרים. אלבומה השני "The living Road" נחשב על ידי רבים לאחד האלבומים הטובים של העשור האחרון ואילו אלבומה הראשון "La Llorona" – "המקוננת" – הוא פנינה נדירה של רגש טהור שלעיתים משדר שמחה וחגיגה ולעיתים עצב נוגה. התקליט מושר כולו בספרדית ומומלץ בחום רב גם למי שלא מתחבר למסורות צועניות רב-תרבותיות. אחרי שתיים-שלוש האזנות כל אחד יפול בקסמה של הנסיכה הנודדת, שלרוע המזל ולמרבה העצב לא תחזור לשיר שוב.
האתר של להסה
ראיון מרתק איתה מ-2004 ודברים לזכרה
הקליפ (אחד הבודדים שלה) לשיר con toda palabra – מאלבומה השני
De cara la pared – עם הפנים לקיר, מתוך אלבום הבכורה, בהופעה חיה
הכותרת בעיני – קול הנדודים – היא אחת משתי הזמרות הלטיניות הנודדות האהובות עלי ביותר, השניה
chavela vargas
פשוט קורע לב
אחפש את ורגס, אני לא מכיר אותה
כמה נורא העולם הזה…
מאוד מרגש ועצוב. כתבת יפה. שמת לב שיום ההולדת שלה מאוד קרוב לשל שנינו ?
כל כך עצוב שיש אנשים, ובמיוחד אמנים ומוזיקאים, שלא שומעים עליהם עד אחרי מותם. רק השבוע שמעתי לראשונה על ואת להסה ב-88fm, ופשוט לא הבנתי איך לא שמעתי אותה קודם, ואני עוד מתעניין כבד במוזיקה. אז תודה על הפוסט היפה וההזדמנות להבין יותר טוב מי היא היתה, נשמע כמו זמרת ובכלל אישה מאוד מסקרנת. R.I.P.
התודעתי ללהסה הזמרת הנפלאה עם הקול המיוחד שלה בתוכניתו של אבי אתגר המשדר בימי שבת בצהרים ברשת ב' לפני כ-3 או 4 שנים ולמחרת רצתי לקנות את הדיסק שלה, הפסד גדול למי שלא הכיר אותה, זמרת מיוחדת במינהץ